פסק דין בתיק ע"ת 82/02

בית הדין קמא הרשיע את המשיב, רב"ט איגור אימס, בעבירה לפי תקנה 26(4) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה והטיל עליו קנס של 250 ש"ח ושלושה חודשי פסילת רנצ"א על תנאי למשך שנה. ערעור זה מופנה כנגד קולת העונש.

על פי כתב האישום, המשיב נהג ביום 14/01/02 בשעה 03:00 לפנות בוקר בכפר קעדיר ברכב צבאי מסוג XXX כשהוא במצב השולל ממנו את השליטה ברכב. בהיותו עייף לא הבחין במשאית שחנתה בשול הימני ופגע בה. לרכב שבו נהג המשיב נגרם נזק.

לא הייתה מחלוקת על עובדות כתב האישום והמשיב הורשע על פי הודאתו. גם נסיבות הנהיגה של המשיב ברכב, עייפותו ואופן נהיגתו לא היו שנויות במחלוקת. עולה בברור מתוך עיון בעדויות שנלקחו מהמשיב וממפקדו שנלווה אליו בנסיעה האמורה, סג"מ אייל היימן, כי המשיב התריע על עייפותו אך המפקד הרתיעו מדי פעם בכך שתיעשה עצירה בנהיגה וכי יוכל להתרענן ולהמשיך בנהיגה. גם בבית הדין ציין המשיב את עייפותו ועוד אנו מוצאים במכתב שכתב סגן אלדד בן גל שעשה תחקיר לאירוע של התאונה כי התאונה נגרמה בשל עייפות הנהג וכי בנסיבות העניין, בהן המשיב התריע על עייפותו, היה על מפקדו לחדול מפקודת הניווט ולעמוד במקום אחר כדי לאפשר למשיב לישון.

בית הדין קמא לא ציין, למרבה הצער, בגזר הדין את הנסיבות החשובות האלה כאחד הנימוקים לכך שהסתפק בקנס ובפסילה על תנאי ולא קבע מדוע אין הוא רואה להמיר את הפסילה בפועל שהיא פסילת חובה בפסילה על תנאי בלבד. אילו עשה כן הרי בית הדין לערעורים בנסיבות האלה היה לו קשה להתערב ולהשית פסילה בפועל בעוד בית הדין שקל את כל הנסיבות האמורות. קשה להעלות על הדעת מצב שבו נהג חייל יתריע על עייפותו שאפשר שהייתה מוצדקת או לא מוצדקת ומפקדו מאיץ בו להמשיך בנהיגה, כמקרה שאינו זועק להתערבות הרשויות הצבאיות בעניין זה. השאלה היחידה שעומדת להכרעה בבית דין זה עתה היא אם בשל מחדל זה צריך בית הדין בערכאה הדיונית ובבית הדין לערעורים להטיב עם הנהג החייל עד כדי כך שלא להטיל עליו את העונש הראוי וההולם בנסיבות המקרה אך משום עייפותו שזעק לה וזעקתו לא נשמעה על ידי מפקדו. אין ספק שכל אלה היו צריכות להיות עובדות מוכחות בבית הדין קמא. בית הדין קמא היה רשאי בנסיבות העניין גם לעיין בחומר הראיות בעקבות טענותיו של המשיב ולבדוק האמנם שאלת העייפות היא זו שצריכה להכריע את הכף בעניין זה בכל הנוגע לעונש הראוי. עם זאת נראה לי לכאורה כי שאלה זו צריכה להילקח בחשבון כאחד הנתונים שעל בית הדין לשקול אותם כשהוא בא לאמוד לו לנאשם את העונש הראוי לו באותן נסיבות.

לאחר ששקלתי כל אלה ובשים לב לגזר הדין שאין בו הנימוקים הדרושים בנסיבות העניין לאי הטלת פסילה בפועל וכאשר יש לשקול מחד גיסא את השאלה אם היה צורך להעמיד לדין את מפקדו של המשיב על כך שהמשיך בנסיעה חרף העייפות שנטענה על ידי המשיב, אם לאו, נראה לי שיש לקבל את הערעור במובן זה שתוטל פסילה בפועל שבנסיבות העניין תשקף את הנסיבות כולן.

לפיכך, אני מקבל את הערעור וקובע כי בנוסף לעונש שהטיל בית הדין קמא תוטל על הנאשם פסילה בפועל של חודש אחד לגבי רנצ"א. מתוך התקופה האמורה תנוכה תקופת הפסילה של הרשיון הצבאי כך שלא תתווסף כל פסילה לכל תקופה שהיא בעניין הרשיון הצבאי, ולגבי הרשיון האזרחי, ייפסל המשיב לחודש אחד מהיום.

ניתן והודע היום, ט"ז תמוז התשס"ב, 26 ביוני 2002, בפומבי ובמעמד בעלי הדין.

                                                                                 ________________________

                                                                                 אל"ם עזרא קמא       -         שופט

חתימת המגיה: _________________                           העתק     נאמן       למקור

                                                                              רס"ן       ציון    סלמנזדה

תאריך: ______________________                             ק.          בית           הדין